סתיו 78 שיעור מלאכת יד בית ספר עממי אי שם בצפון הארץ.
אחד אחרי השני הם צועדים בסך, עוברים את דלת העץ הישנה ונכנסים פנימה. נערים צעירים ודקיקים בכיתה השישית, כל החיים עוד לפניהם…ריחות של לכה ודבקים שונים מהולים בעץ ונשורת מפלרטטים עם ארובות האף. הוא אוהב את הריח הזה, שערב לנחיריו, קצת כמו של דלק טרי, או טרפנטין, דבק אפוקסי אולי אפילו נפטלין… מין ארומה לא מוסברת כזו אבל עם המון נוכחות שפותחת את ארובות האף כמו שהרבה שנים יותר מאוחר יעשו בשבילו הקריסטל והקוקאין.
ילד נמוך, פנים יפות, שיער חלק ארוך עד לכתפיים, טוב מאוד בספורט פחות בלימודים… הוא אהוב ומקובל, בדרן. מצחיק תמיד את כולם בלי שום מאמץ. וילדים אוהבים לצחוק.אבל…הוא גם קטן יחסית, אולי אפילו קטן מידי… הבנות שמתחילות להתפתח עוקצות פה ושם… לפעמים דוחפים אותו אל הקיר והוא לא מצליח להתנגד, עדיין חלש מדי מול הנערים הגדולים של הכיתה. זה מלווה אותו… זה ימשיך וילווה גם לתיכון, לעולם הגברים…
הוא מתפתח לאט כמו בתוכנית חיסכון עצם לעתיד סנטימטר לבאות.. אבל בינתיים… בינתיים הוא בעיקר נמוך, נמוך וקטן.
הוא חושש מהמורה הזה של מלאכת היד, הרגישות שלו משדרת לו אותות מצוקה ,פחד… קוראים לזה אינטואיציה אבל הוא טרם מכיר את המילה.שניהם גרים באותו המקום, אבל הם לא מאותו הכפר, ממש לא. המורה הוא ממוצא הונגרי מבוגר על סף הזקנה, ניצול שואה, כתובת מקועקעת על היד המגוידת, לא מתעסקים אתו, אסור. הנאצים יימח שמם השמידו את יהדות הונגריה שלו בשלושה שבועות.הוא עבר את השואה קשה מאוד עבד במחנות הריכוז כפועל, שרד את הסלקציה של מנגלה, ראה חברים צועדים לתאי המוות.
הוא לא מצחיק כמו קישונ(הט) ,ולא רהוט ותקשורתי כמו טומי(למפל)לפיד, הוא לא חבר בשום "מאפיה" חברית הונגרית . הוא לא איש של אנשים .. זאב בודד רוב הזמן שותק , שותק ונאכל מבפנים.הוא נולד כפאול פאלק אבל בארץ הפך לשלמה . קיבל על עצמו שם יהודי ישראלי כמעט כמו כל מי ששרד את התופת ההיא. אבל כולם ממשיכים לקרוא לו פאול.
הוא חמור סבר ועצבני , בלתי צפוי .. אם הוא אוהב אותך זה עד חצי המלכות אם לאו הלך עליך! פאול פאלק לא עובד אצל אף אחד יותר בחיים, אם כבר אז כולם עובדים אצלו. פאול (זאת אומרת שלמה) הרוויח את זה ביושר.
בתור המורה המיתולוגי למלאכה הוא נערץ בבית הספר, התערוכות שלו בסוף השנה מעשה ידי התלמידים להתפאר הן שם דבר, מסורת של דורות על דורות. הוא מותג עוד לפני שהמציאו את המילה.
הנער חושש ממנו… קשה לו בכל מה שקשור למלאכת יד… יש לו ידיים שמאליות (זו קללתו) הוא כבר מכיר בעובדה הזו. זה תופס אותו בשיעורי ציור, בעבודה בקיבוץ, בטרקטורים בכל העניינים הגבריים/ צבאיים האלו שאבא שלו אלוף בהם בעיניו.מה יהיה איתי …? דוגרת ומתפתחת בתוכו שאלה המהדהדת את עצמה בגל שהולך ומתעצם מה יהיה איתי…? איך אעבור את זה בשלום כשבגוף אני מרגיש שזה הולך להיות רע , רע ומר. ואולי זה רק הפחד שמדבר…אולי? והלוואי.
לפאול יש מבטא הונגרי כבד, כמו גולש… הוא מסביר מהר ואתה לא מבין מילה ודבר וחצי דבר בטח שלא הוא, שבכלל לא מבין את הפעולות האלו של שיוף, קידוד, למצוא את הרדיוס ולעגל את הפינה ולתת זווית… אבל הכי קשה לו מהכול זה המידות.. כי כשיש מידות יש מספרים, ומספרים זה מתמטיקה והוא ומתמטיקה זה הכי לא שיש… הוא ילד… ילד של מילים כבר אז… של מילים ורגשות. לא של מספרים, גם לא של חומרים ובטח לא של כלים ומכונות.
בן של אמא הרבה פחות של אבא.
"תצבע את זה בצבעים האלו ההי (הכי בהונגרית) טוף שהתה יהול (טוב שאתה יכול) הבנת ? זה צבע יקר יקר ואם אתה תשפו (תשפוך)אותו זה ההוף (הסוף) שלהה (שלך) הבנת"
?"כ כ כ …כ…כןןן" הוא מגמגמם בפחד..
כולם קיבלו עבודות רציניות ורק לו נותנים לצבוע, לפלגמט של הכיתה. והמורה… המורה הזה הרי בכלל מכיר את ההורים שלו… את אבא… אוי לבושה.
הוא טובל את המכחול הדקיק בצבע היקר, מנגב את עודפי הצבע במשיכות מפוחדות ורכות על דופן הבקבוק שכמוהו ככספת, וביד רועדת מתחיל לצבוע שטחי פלסטיק מתים..קצת ועוד קצת… הוא נושם את אדי הצבע המשכרים מלא ריאותיו ולרגע אחד משתחרר קמעה וטיפונת יותר טוב לו על הנשמה.
אני חייב לשמור על הצבע…מוכרח להיזהר , זה הצ'אנס היחידי שלי למצוא חן בעיניו (הוא מהרהר ומייחל ). השיעור השבועי הוא שעתיים רצופות, החברים שלו מהכיתה אוהבים את זה והמורה אוהב אותם חזרה. שעתיים מחוץ לכתה זה מהות הקיום באותם ימים, והוא… הוא בכלל רק רוצה חזרה לכתה, שהרי הכול יותר טוב מהמחנה ריכוז הזה שבבית המלאכה, מהסלקציה הזו שהבין הטובים לטובים פחות.
בינתיים הזמן זוחל באיטיות… טבילת מכחול ועוד טבילה.. היד הצובעת קלה מעט יותר ואיתה ביחד הוא חופשי לעוד כמה רגעים מכבלי האימה הגבריים של מלאכת היד הארורה הזו.לו רק היו לי ידי זהב… הוא שוב מהרהר נוגה וחולמני… כשלפתע משום מקום הוא מזיז את המרפק בתנועה חדה ולא מבוקרת שפוגעת בצנצנת הצבע האמצעית ומפילה אותה על השולחן.
הצבע האדום היקר ניגר ממנה במהירות ומכסה את השולחן כולו. הריח מתפשט לכל הכיוונים חבר לכתה מזהה את המצוקה שלו והם מנסים ביחד לספוג את הצבע הטרי. הוא מקריב את החולצה שלו וסופג אותה בצבע הזב יקר כדם… רק שפאול לא יראה חס וחלילה אוי לבושה. רק שפאול לא יראה..
הלב הולם בכוח בחזה, פחד משתק משתלט עליו. זה קרב אבוד והוא כבר יודע…זה מאוחר מדי … על נקלה ובעין מאומנת מזהה המורה חמור הסבר את התקלה ומשבית את כל הכיתה ממלאכתה.
הוא מקבץ את יתר התלמידים מסביב לשולחן הצבע ושולח אחד מהם לקרוא בדחיפות למחנכת.
עכשיו הוא עומד שם הכי קטן בעולם, נמוך, מבויש, נעקד בלהבת הכעס, מטוגן ברגשות אשמה, צפוד כולו , שלומיאל חסר תוחלת ותכלית, בן בלי בית, אבוד בעולם.
המחנכת הרגישה נכנסת… היא אוחזת בידו מתחת לשולחן ערה למצוקתו (ומכירה את מעלותיו)..המורה הנירגן משחרר קיתונות של בוז כלפיו …כאילו שעשה את זה בכוונה. הוא לא שומע כבר דבר… חרש למילים ורק הבושה וההשפלה הם מנת חלקו. הוא מוריד את הראש, שומע את הלב שלו דופק…כל שניה שעוברת וכל מילה רק מעמיקות את הדקירה החדה בלב… ועכשיו פאול גם מסובב את הסכין.הוא רוצה עכשיו למות, להתאדות, להיעלם, למוג… ורק נשאר שם לעמוד ולהתייסר מול קלונו.
שנים אחר כך עוד יחשוב בינו לבינו למה לא ברח החוצה? … יכול היה פשוט לרוץ ולהיעלם…( הרי בספורט הוא טוב) ורק נשאר שם קפוא על עומדו…פחדן שכמותו.אבל היית בסך הכול ילד בן אחת עשרה וחצי…אז מה לעזאזל אתה רוצה מעצמך מה ?? (ישמע את המצפון לוחש לו כל אימת שיכסח לעצמו את הצורה)..
מה יש לומר ?… מאז אותו יום נמהר ונבער בבית המלאכה הוא "קלמזי" לתפארת , שלומיאל, ידיים שמאליות ..רועד, ירא, נפחד.. מכל הברגה , מכל פנצ'ר במכונית, נשי מכל מטלה בסיסית, גברית יומיומית. הוא מבקש לנקום ! לנקום במורה, לנקום בממונים עליו,(מי נותן לאחד כזה ללמד ילדים רכים ? נפש הומיה מי ??) הם צלקו את נפשו לתמיד.
השנים עוברות…חולפות.. אבל הרצון לנקום נשאר טרי , יש לו חיים משל עצמו. מדי פעם הוא חולף על יד בית המלאכה שבקיבוץ, יורק לרצפה ומקלל טפו! שונא… לא סולח, לא מוחל, לעולם לא ! NEVER AGAIN הוא שורד את הצבא בציפורניים , 3 שנים ביחידה קרבית אבל הקושי הטכני הזה כל הזמן שם, לאורך כל הדרך שב ומבצבץ , מציף.. הוא לא מצליח להשתחרר ממנו. זה רובץ עליו כמועקה משא חיים. ק ל ל ה .
עם הזמן שחלף הוא כבר בורא לעצמו דמות חדשה, ההפך הגמור מאותו ילד קטן שעמד שם חסר אונים , זה לא באמת מי שהוא אבל הוא מאוהב בתדמית…הולך איתה עד הסוף חי על הקצה, תמיד על הקצה, סוג של פיצוי. ואולי זה בכלל הרס עצמי? כזה שבא מבוז פנימי מכעס על עצמו על שהוא בכלל כזה?..
כל זאת…עד שיום בהיר אחד חודשיים וחצי אחרי השחרור שלו מצה"ל, באותן השעות שבין ארוחת הבוקר לצהרים, הוא נקרא בדחיפות מהשדה הסמוך לבתי הקיבוץ לעזור ולסייע… לחלץ מישהו מאיזו דירה…הוא קרב לדירה , המראה לא ברור …אנשים מתגודדים.. בליל של קולות וחרדה… מישהו ירה מישהו מת… אולי אפילו התאבד, נשמע צרור… אולי מדובר בפיגוע?"… אבל יש רק שקט …שקט מחריד אזניים.
הוא חובר ל "בועז קליי קלות" מלך הקיבוץ, אחד שלא עושה עניין משום דבר שהרי הכל בשבילו זה "קליי קלות".
הם נכנסים פנימה לבית…לבית של המורה מאז ולעולם… לבית של פאול פאלק. עבודות אמנות יפהפיות ושלל מיני פיתוחים וגילופים מכסים את הקירות, פסלי עץ נהדרים מפוזרים בחלל הבית, עבודות של שנים… אבל עכשיו הן רק בגדר תפאורה אילמת לדבר האמיתי,ה מ ח ר י ד !!המורה למלאכה מוטל על הרצפה ירוי, והדם זב וניגר על הקירות והרצפה אדום כשני, עמוק וסמיך… כמו הצבע שנשפך שם אז על השולחן ההוא בכיתה.
המראה קשה ובלתי נסבל, ריח של מוות עומד באוויר.. שקט עמום של סוף חלול. הם מכסים אותו בסדין ונושאים את גויותו החוצה, מת… על האלונקה.
פאול פאלק כבד גם במותו, בדיוק כפי שהיו כבדות עליו שנות חייו.
הוא מצית סיגריה והולך הצדה…עכשיו כבר אין יותר במי לנקום ונותר רק להקיא …להקיא מסחרחורת ומבושה.שוב מבושה https://youtu.be/4W7c9bVH8QQ
