"רוח עצוב רוח עגום / שא נא את אנחתי /דרך שדות דרך יערות/ אליי אהובתי"
ינואר 89 זיכרון .
"תשמע, אל תשאל מה קראתי עכשיו בעיתון"? (כמובן שתכף ומיד שאלתי), "ליאור ייני מופיע הערב בקפה רוול, בדיזנגוף בוא נלך! אני לא מאמינה שהוא עוד מופיע איזה אושר".
כך בדרכה הישירה החמה והלבבית סחה לאוזניי אחותי הבכורה והאהובה ענת, בערבו של יום חמישי אחד עת התארחתי כרגיל בביתה. הייתי אז חודשים ספורים לפני השחרור הגואל מצה"ל וכל תפקידי בימים אלו של "תום יום הקרב וערבו" עת נדמו התותחים והפציעו המוזות היה לאתר מקומות בילוי חדשים לחבורת "הלוחמים" העליזה שנקבצה סביבי.
שעתיים וחצי מאוחר יותר ואנחנו כבר בחנייה הדלילה של קפה רוול, מחישים צעדינו במדרגות העולות לקומתו השנייה שזה לא מכבר נפתחה מחדש. אחרינו דידה עצמו בעצלתיים אך בנינוחות טבעית, בעלה הראשון של ענת יפתח (יפתי ) אלון (זכר צדיק לברכה) שבבילויים תכופים אלו שימש בדרך כלל על תקן הנהג שלנו, וזאת מכיוון שבדרכו האינדיבידואלית והמיוחדת הוא העדיף תמיד כוסית ויסקי אחת או עשר בבית החם והפשוט, מאשר על מסע דילוגים לילי ובלתי נגמר אחרינו הכפייתיים כל כך, במקומות הבילוי הבלתי נלאים של העיר הלבנה.
את הדלת פתח לפנינו במאור פנים מי שהתמנה אז לבעליו החדשים של בית הקפה המיתולוגי שנפתח ב1948 ברחוב דיזינגוף 111 על ידי שני קונדיטורים יהודים יוצאי אירופה גוסטב רוזנברג וקרל וואלר, שעל פי הצעתו של חברם העיתונאי חיברו את האותיות הראשונות של שם משפחתם יחדיו ליצירת שמו.בקפה רוול נהגו לשבת אנשי הבוהמה התל אביבית, אנשי הציונות הכללית ואחרים. בית הקפה היה מעוצב בקפידה, חדשני ומפואר לאותה התקופה ושימש כ"אולם קפה" ענק. היו בו 600 מקומות ישיבה בפנים ועוד 900 מקומות ישיבה בחוץ, על המדרכה, ובמהרה הוא הפך ל"מקדש הרכילות" של תל אביב הקטנה.
בחלוף השנים החליף המקום , לא מעט ידיים ומפעילים, וכעת ניסו בעליו לערוך בו מעין פתיחה מחודשת. שגולת הכותרת שלה, הייתה הופעתו של הכוכב הבלתי מעורער של שנות ה… שישים והשבעים, אכן מחשבה יזמית, מקורית שכזו.מהרגע שנכנסנו בדלת אל האולם המואר והלא אינטימי בעליל, קיבלה את פנינו תמונה עגמומית משהו. סביב שולחנות עגולים, ועטופים במפות שולחן לבנות!! ישבו מספר מבוטל בהחלט! של אנשים בשנות ה60 לחייהם שניכר היה בהם שלגמרי במקרה בדיוק כמונו, מצאו עניין באותו אזכור זניח בעיתון שדיווח על הופעתו של ייני, אותו כיניתי תמיד ה ט ר ו ב ד ו ר .
במרכז האולם המואר והדליל זיהינו די מהר (טוב זה לא היה ממש קשה)את החבר דני דגן (אללה ירחמו) ומשפחתו, שהיה בעבר אמרגן מפורסם, בוהמיין מדופלם , וכמובן חבר של ההורים שלנו.לא איש כדגן יחמיץ את הופעתו של הטרובדור , לא הוא ולא אנחנו , אין שום סיכוי , אף לא הדק מן הדק , שנסרב להצעה הקוסמת להתחבר מחדש לאחד הקולות המעצבים של ילדותינו.להקשיב לליאור או לאליאור (כמו שכינה את עצמו בתקופתו המיסטית בכת השמש) היה לחזור מחדש במהירות סילון, ישירות לסלון ההורים בדגניה ההיא של אז, לצנחנים המזמרים(בזיוף מופגן) את השירים הרוסיים, שכה היטבנו להכיר.
להקשיב לליאור בשבילינו היה מסע לאחור בזמן לקפסולת הזיכרונות הנוסטלגיים של ארץ ישראל הישנה , של החיים הפשוטים בשחור לבן, לאנשים שאמרו שלום עת חבר היה חבר. לישראל של הישראלים ,של יותר מהשמאל(זו האמת!) והרבה פחות מן הימין, של קודש ושל חול, של אזרחים! ולא של עשירים או עניים, וכן הלאה וכן גם ככה.
ישנם מעט זמרים שמרגע שהם פותחים את הפה ונותנים קולם בשיר, הקול שלהם כמו מכניע אותך ומשתלט עליך בצורה כה מדויקת ושלמה, שכל ישותך אומרת התמסרות. היה את זה לטעמי ל"גבירותיי ורבותיי" אריק איינשטיין ,ליהורם גאון, לזהר ארגוב ,לשושנה דמארי, לאסתר עופרים ולליאור ייני, שהאור שבקולו נשמע אמנם דרך האוזניים , אבל נקלט דרך כל החושים וההוויה. מעין פלדה מגולוונת רכה שכזו. או כמו שכתב אלתרמן האחד והיחידי :" על קו מפתנה /כעל סף נשמתינו/ הרעש, הרעש נפרד מן האור".
היה מאוד קשה להקשיב לייני שר ולעסוק במשהו אחר נוסף, כשליאור פתח את קולו כל ההוויה שלנו שרה יחד איתו. קורה לפעמים ששומעים שיר טוב מתנגן ואתה מתלבט באם זה ביצוע כזה או אחר, יש ותקשה אפילו מעט יותר ואפילו תשאל בתמיהה קלה זה זה ? או שרק נדמה לי? אצל ליאור ייני השאלה התפוגגה עוד לפני שנשאלה כי ידעת שזה הוא ! פשוט ידעת. דרך הקול והמנעד הבלתי רגיל השירה המדויקת ישראלית צברית מחד, ופייטנית חזנית מאידך, כל מילה מובנת, רהוטה, מדייקת , חפה ממאמץ מיותר. נדמה היה כי אין גבולות למנעד הקולי שלו . הוא שאג מבלי לנהום, ושר תמיד מבלי להתנצל , רגשי נחיתות מעולם לא היו הצד החזק שלו, וספק אם התקיימו אי פעם בעולמו.
כשהוא שר ויסוצקי הוא היה ויסוצקי, וכששר תאורדורקיס הוא היה יוון, בתרנגולים היה תרנגול גאה, (ויש שיאמרו גאה מדי),ואפילו חמציץ דקיק גזרה וקליל ידע להיות כשנתבקש. חייו האישיים לעומת זו היו לרוב מסכת מפותלת ולא לגמרי ברורה, של ניסיונות חיים על הקו שבין הרוחני מיסטי ,לרגיל והשגרתי,מין מנעד רחב שכזה. אגב בדיוק כמו הקול שלו.כשליאור עמד על הבמה הקהל נשבה מיד בקסמו , הוא לא היה צריך לזוז יותר מדי למרות שידע היטב הכיצד. תאמינו לי אחרי 3 שנים עם נעמי פולני כבמאית גם אתם תדעו, פשוט לא תהיה לכם ברירה אחרת, שהרי אם חלילה לא תדעו, תסמכו עליה שהיא כבר תזרוק אתכם "ציק צאק" לכל השדים והרוחות.
הייתה לו לייני כריזמה בימתית נדירה שהייתה בהלימה מוחלטת עם איכות השירה המקורית שלו. הוא היה כוכב ונחשב לכוכב, אבל הקריירה שלו לא באמת התרוממה עד הסוף , תקליטי הסולו שלו, והופעותיו כסולן יחיד לא באמת הצליחו, משהו שם במבנה ובטיימינג לא עבד עד הסוף, והיה חסר את הניהול הנכון והטאצ האמרגני המדויק. הייתי אומר שהיה חסר לו "מעט פשנל לתה"(זה הכול).לעומת זאת במחזות הזמר שבהם השתתף כמי שנועד ממש בשבילם, הייתה לו נחת ואף עדנה. כך באיי לייק מייק, שמספר על בחור אמריקאי שמגיע לארץ ומתאהב בבחורה מקומית שרוצה שהוא ייקח אותה לחו"ל ביחד איתו, אבל מייק הוא ,בכלל מתאהב במדינת ישראל ולא רוצה לעזוב, ולכן גם בשיר המפורסם " מה צריך בסך הכול בן אדם בשביל לחיות / מה צריך בסך הכול בן אדם"?, שומעים בבירור מבטא אמריקאי עדין ולא כבד מדי בדיוק כפי שצריך ! מדויק (כבר אמרנו).וכך גם במחזמר עלובי החיים בו כבש שוב את הבמה בקולו ובהופעתו.
אבל עם כל הכבוד למחזות הזמר , לסרטים , לתרנגולים וגם לחמציצים , לתיאורדורקיס , ויסוצקי, וקלניקה , בשבילינו ליאור היה תמיד! קודם כל, הלוך הלכה החבריא. המופע והתקליט המרגש מ1969 שהתנגן ללא לאות בבית הורינו, ונצרב בנפשנו פנימה עד שהפך להיות פס הקול שלנו. לשם כך נסענו לקפה רוול באותו ערב היסטרי אי שם בינואר של 89 שייכנס ישירות לפנתיאון הזיכרונות שלי.
על הבמה ישב ליאור חמוש במגפיים, על כיסא בר כשרגליו מפוסקות משהו, הייתה לו תמיד מן ישיבה כזו שמבליטה מעט את אזור החלציים אם או שלא במתכוון, (וחלק מחבריי מבינים בדיוק למה אני מתכוון) שנאמר,("עסקת חבילה".) הלהקה המלווה כללה אך ורק פסנתרן צעיר ומעט זעוף סבר, בשם אסור אלקיים (אם אני זוכר נכון) וכך יצאו שניהם לדרך (בים בם בום)מול קהל גווע של כ 25 איש ואישה , הלוגמים קלות מן היין ומנשנשים מיני מזטים ומאפים בבית קפה בורגני, שמבקש להפוך את עורו ולהיות למועדון.על פניו לא ערב להיכנס אליו , ובטח לא משהו שמבטיח גדולות ונצורות , אבל מהרגע שייני רק פתח את פיו ב"בואי נימלט מן האספלט/ ומן הערים המקומטות" של ירון לונדון ונורית הירש שנכתב בהזמנה לטובת אכלוס העיר אילת והמשיך ב "מיהו המיילל ברוח / והרוח בו /מיהו שהשאיר פתוח / את חדריי ליבו"?… אנחנו, אנחנו! השבנו ושרנו, וצווחנו… בגרונות ניחרים ולא הפסקנו.
בשיר השלישי תחת שמי מוסקבה, "הגנים נמים אין שומעים אוושה/רחובות עד שחר נדמו"… כבר היינו על הבמה כגרופיס מכורים לכל דבר ועניין , ייני ראה כי טוב השתחרר קצת והמשיך במלוא המרץ "את חכי לי ואחזור/ את חכי היטב / את חכי גם בקדר/ מסגריר הלב"(הו שלונסקי בבקשה תעשה לי ילד!!). משם המשכנו לקלינקה שתמיד קצת פחות אהבתי ,לשיר העגלון, ולשיר הכרם הנפלא של יעקב שבתאי, "טל צונן על הפנים / וטל על הגפנים/ צונן הטל באשכולות /קם הבוקר ורגליו קלות"…ואז "הקיץ חולף לו מחר מחרתיים / מוכרח לוותר בינתיים"…וכך משיר לשיר נסחפנו איתו יחד ( הוא לא האמין למראה עיניו).שני חברס צעירים ויפים (כן היינו פעם) אח ואחות מעמק הירדן (ייני בן אפיקים) מורטים את שערות ראשם (נשבע לכם שהיו לי ) ומשוועים לכל מילת שיר שיוצאת מפיו , וחובר אליהם עד מהרה דני דגן האמרגן ואיש היחידה המהוללת והם רוקדים במעגל סביב הבמה, ורק מחכים כבר לשמוח מעט יותר עם הלהיט ההיסטרי "בדומיה", (לשמוח??עם בדומיה )והיינו כחולמים.
ליאור שלא ציפה לכזו מין פרמיירה משובחת, נותר עד מהרה ללא תחמושת לירית במחסניות הקול ובמכמניי הזיכרון, כשסיים תוך ארבעים וחמש דקות את הרפרטואר עליו בנה בחלטורה הזו. אבל בדיוק לשם כך (ויש האומרים שרק לשם כך!) נוצרתי אני, ועל כן מאותו הרגע , התחלתי זורק לו אחד אחר השני את שמות השירים שהיו חלק מהרפרטואר הנשכח שלו , "אתה בטוח שזה שיר שלי" ? היה שואל אותי "סמוך עליי"! השבתי בביטחון, ונתתי לו גם את שנת השיר בו הוקלט, וכמובן שאת כל המילים אותן שכח כבר מזמן.
לאחר כשעה וחצי תם הערב והפזורה הבודדה שהייתה הקהל, החלה עושה את דרכה החוצה , גם יפתי היקר שלנו ,כבר חיכה לנו למטה באוטו, מודה לאלוהי הוויסקי שהערב הזה סוף סוף נגמר כבר, ורק אנחנו ודני דגן רצינו עוד ,עוד ועוד ולא ידענו שובע. את הערב סיימנו כהרגלנו בפיצריית "הסובל" של דלאל באבן גבירול ,שהיה אז המוסד היחידי שהיה פתוח לבליסה של לפנות בוקר.
וכך מאותו יום החלנו פוקדים את רוול כמדי ערב חמישי כמו שעון שוויצרי, במשך חודשיים וחצי תמימים.בית הקפה המתחדש שקיבל את פנינו לראשונה דליל אוורירי וערירי משהו, הפך עד מהרה למלא מפה לפה ומפוצץ ! השמועה אודות ערב הבכורה כך מסתבר עשתה לה כנפיים , ומשבוע לשבוע התחיל גם ליאור לאמץ בחזרה כל מיני גינוניי כוכבות כאלו ואחרים, אבל זה היה מעודן ובטעם טוב וזולת ההפסקה שהתחיל לעשות באמצע הערב משל היה מופע ענק באמפי ולא הופעה זוטרה בקפה רוול המתחדש, הוא מעולם לא הגדיש את הסאה.
במחצית הערב זאת אומרת בהפסקה שייני כפה על הקהל, הייתי אני עולה לבקשתו לבמה ומייצר לקהל סוג של הרפיה קומית , מעין אתחנתא שבין שני החלקים. על פסנתר הכנף שהתפנה הושבתי את חברי לאין הנשק (ממש…) יניב לניאדו מרמת השרון, שידע לנגן איזו חצי מנגינה על פי פס הקול של העוקץ, בידי הייתי מחזיק את המיקרופון ומציע את יניב למכירה פומבית כחייל משוחרר וחסר עבודה מרמת השרון . משומש , יד ראשונה , במצב טוב מאדריכל כך הצגתי אותו, הקהל התפוצץ מצחוק והציע שלל הצעות לא מפתות בעליל לחלל האוויר . כך היינו מחזיקים אני והוא יחד את ההפסקה למשך רבע שעה שומרים על הקהל חם. את ידידי האחר וגדול המידות רן שוחט (אבו רני) מכפר יהושוע העמדתי כשידיו מתוחות לצדדים על דלת הכניסה כשהוא מכריז בקול גדול " אין יוצא ואין בא"! לסגור מיד את המקום!! ולא מאפשר לקהל היקר שהחליט שדי לו לנטוש את האירוע.
מעולם לא עשיתי סטנד אפ ומסתבר שלא לחינם, זה הדבר הקשה ביותר, בדיחה אחת שלא עובדת ולא מתוזמנת נכון ואתה נשאר חשוף עירום ועריה בפני כל אותן עיניים משתאות. מאיפה היה לי את האומץ תשאלו? זהו שלא היה, כמו הרבה דברים אחרים בחיי פשוט שתיתי אותו. לבסוף אחרי כחודשיים וכמו כל דבר בחיים, גם הערבים ברוול הסתיימו . ועת השתחררנו מהצבא, הסתיימה לה תקופה ואני חזרתי לעמק הבכא. לא לפני שנפרדתי ממנה בשיר, שבסיומו כתבתי "ליאור ייני ימשיך לשיר ברוול כל יום חמישי/ אבל זה לא יהיה אותו הדבר/ כי אנחנו כבר לא נהיה שם"…רקוויאם לתקופה. תחלוף לה שנה ומחציתה בטרם אראה אותו שוב, הפעם יהיה זה במועדון צוותא בתל אביב בערב איחוד של הלוך הלכה החבריא.
בתקופה ההיא הייתי במב"ח זוטר ב"דיה דיה חמדיה" וכמגשים המשאלות שלי (על תקן נהג צמוד )אימצתי לחיקי את רועי פרי האחד והיחיד שעת הגעתי לקיבוצו מצאתי אותו מנמנם בניחותא את שנת החורף שלו שהתחילה כשנתיים שלוש לפני כן. "תקשיב!" ! אמרתי לו "מהיום השתנו סדרי עולם, חייך הנוחים כפי שהכרת אותם עד עתה הסתיימו , יען כי אכלת אותה וקיבלת אותי כבמב"ח על הראש. עכשיו, וככזה תפקידך מסתכם בלדאוג באופן שוטף לרכב ונהיגה, אני לעומת זאת כבר יאתר בשבילינו את אתרי הבילוי השונים". "אבל אני בכלל לא רוצה לבלות, טוב לי בדיוק כמו שמצאת אותי" (השיב לי רועי). "המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו" (עניתי לו חזרה) " תבין זה פיקוח נפש אחרת אני אשתגע פה" (הוספתי). "לדעתי אתה כבר משוגע עם תעודות" (סיכם, צדק, ונכנע ,אדון פרי היקר).וכך באחר הצהריים של אחד מימי החמישי עשינו את דרכינו למועדון צוותא בתל אביב לערב האיחוד של החבריא שהלוך הלכה לה , והיא אכן הלוך הלכה… ולא שבה עוד.
דודו אלהרר היה חסר לחבורה המקורית והערב היה אינטימי מדי לטעמי חרישי משהו, ולא באמת התרומם. בסיומו אף ניגש אליי ליאור תחת השאלה " נו למה אתה לא שמח היום ?". "סתם יום של חול" השבתי לו כדברי הפזמון, אבל בפנים הייתי מאוכזב, שהרי כל כך ציפיתי למה שזכרתי מהתקליט… והשוני נתן באכזבתי את אותותיו. האמת הפשוטה בתכלית הייתה שפשוט הבטחתי לאדון פרי הרים וגבעות סביב הערב בצוותא , בעוד שהוא לאחר כשני שירים, כבר החל להבין שסובבתי אותו בכחש, ורק רצה לשוב (ודי בצדק יש לומר ) לפאב הסקיטופוליס בבית שאן, שאירח באותו הערב בדיוק את הרבי המזמר "אייבי" משדה אליהו וחבורת השיכורים שסבבה אותו.
שלוש שנים נוספות תעבורנה, והנה ליאור ייני מתארח אצל מיודעינו הראל סלוצקי שדרן רדיו צעיר ובתולי שמבטיח ואף מקיים, והם מעלים אותי על הקו ואנחנו שרים יחד את "ערב ערב מעל הגגות יידלק לפחות כוכב אחד"… והלב שלי שוב נדלק מחדש. יעברו להן בנחת יחסית, עוד שנתיים עת יגיע מועד הערב הרביעי של חבורת מועדון העמק בבית ינאי , ובמסגרת הפינה זמר אורח יתארח לא אחר מליאור ייני, ככה על הדרך לתת לחבורה מה"עיימק" כמה שירים. שניה לפני שיעלה לבמה ייגש אליי בשקט בצד וילחש על אוזני "אל תשכח לתת לי את המילים" כך יבקש ממני בחיוך ובקריצה נטולת כל פוזה והתנשאות. ואחר יעמוד לפני התזמורת ויישא קולו בשיר וזמרה.והקהל …הו הקהל , מאות צעירים וצעירות (כן היינו פעם צעירים) ישאג איתו ביחד כל מילה, כל אות, כל שיר. ורק ארז דורי מכנרת יאלם דום מרוב התרגשות, ודמעה לחלוחית תזלוג בלאט מעיניו האוהבות.
"הבוקר יבוא הבוקר יבוא/אנחנו לא נישן את כל הלילה לפניו "..
ייני לא היה כותב או מלחין גדול , למרות השיר קזינו עולמי שהלחין לזמרת מיקי קם, וזה פגם לדעתי ביכולת שלו להתחדש, ולהגיע לקהלים חדשים, הוא שייך לדור שהזמרים שרו הפזמונאים כתבו, והמלחינים הלחינו. השירים אגב היו הרבה יותר טובים בזכות זה אבל זו רק דעתי האישית.
אז תודה לך ליאור ייני שלי , איש יקר , קיבוצניק מאפיקים תרנגול גאה, חמציץ חוצפני,מיסיטיקן פואטי, טרובדור ההמונים הפרטי שלנו. תודה לך על כל השירים, על המילים, על הלבבות הרוטטים על תוגת הישראליות על געגועים וכיסופים לאמא רוסיה ולאבא ישראל , על שמילאת את הלב שלי באהבה,שמחה, וגעגוע. תודה לך על כל אלו ועל אלה שבלב, אהבתי אותך מאוד. אהבנו כולנו, לו רק היית יודע עד כמה…
"זֶה שִׁיר-דֶּחִי/ זֶה שִׁיר-בֶּכִי/ שֶׁשָּׁרִים כֻּלָּם./כָּךְ זוֹלֵג/ זולג לוֹ עַל הַלֶּחִי/עֶצֶב הָעוֹלָם".
https://youtu.be/0kSNXietiwg -הגנים תחת שמי מוסקבה https://youtu.be/GwTJ2Moqaz0- רוח עצוב
