אור כתום נוגה
בוקע
ממנורת גביש
רך
ומלטף את קיר הבית
חולף לצד הנשמה…
פרחנו יחד
כל אחד בדרכו …
נשלבנו עד כלות
באש , בתימרות עשן
ובברזל מלובן
מדם ליבנו השותת.
ההם חלפו על פניי
חלפו לבלי שוב
לא הסבו מבטם
להיות לנציב מלח.
רוח צלפה בעורי
ושרטה את יובש סדקיי
נשמתי המשורטטת.
על מצבת ימיי האחרים.
גלעד תיכון
נותר יתום אף הוא
וצורתו
כגביש החומר
המלטף באורו
את קיר הבית.
תקווה…..